צ'ארלס בוקובסקי

“איך כל זה יהפוך לתסריט, לא ידעתי. ידעתי רק שזאת התקופה היחידה בחיי שלא כתבתי עליה במיוחד. אני חושב שהייתי אז שפוי, שפוי כמו כל אחד אחר. וידעתי שיש עם שלם של נשמות אבודות שחיות בתוך ברים, יום, לילה, לנצח, עד המוות. אף פעם לא קראתי על העם הזה, אז החלטתי לכתוב עליו, כמו שזכרתי אותו.”

“כל מה שאפשר היה לעשות שם זה ללכת מכות עם הברמן, וזה שעשע את הלקוחות הקבועים, חבורה קטנה ומגובשת. אני הייתי האאוטסיידר.”

“כסף הוא כמו סקס. הוא חשוב לך הרבה יותר כשאין לך ממנו.”

“זמן קצר אחר כך היה לנו הריב הכי גדול שלנו. היא עזבה ואני השתכרתי שלושה ימים ושלושה לילות. כשהתפכחתי ידעתי שהעבודה שלי הלכה. לא חזרתי לשם. החלטתי לנקות את הדירה. עברתי עם שואב, ניקיתי את החלונות, קרצפתי את הכיור והאמבטיה, הברקתי את הרצפה במטבח, הרגתי את כל העכבישים והג'וקים, רוקנתי את המאפרות, הדחתי את הכלים, ניקיתי את הכיור במטבח, תליתי מגבות נקיות ושמתי נייר טואלט חדש.”

“היא התנהגה כאילו היא נורא כועסת, אבל זה היה מסווה לאשמה שלה. לא יכולתי להבין למה אני לא נפטר ממנה. היא היתה כפייתית, בוגדנית — היא היתה הולכת עם כל מי שפגשה בבר, וככל שהוא היה מטונף ושפל יותר, כך היה טוב יותר מבחינתה.”

“היא התנועעה בזמן שהביאה הזמנות לדלפק. היא רטטה כולה חזרה למשרד, וכל הבחורים מסתכלים אחריה, אחרי כל תזוזה של העכוזים שלה. רטט, תנודה, עיכוס. אני לא גבר של נשים. אף פעם לא הייתי כזה. לשם כך צריך להיות גדול בחיזורים. מעולם לא הייתי טוב בחיזורים.”

“איך לעזאזל יכול אדם להינות מלהתעורר בשש וחצי בבוקר על ידי שעון מעורר, לזנק מהמיטה, להתלבש, לאכול בכוח, לחרבן, להשתין, לצחצח שיניים, לסרק שיער ולהילחם בתנועה כדי להגיע למקום שביסודו אתה מרוויח המון כסף עבור מישהו אחר ועוד מתבקש להיות אסיר תודה על ההזדמנות לעשות זאת?”

“זה נכון שלא הייתה לי הרבה אמביציה, אבל חייב להיות מקום לאנשים ללא שאיפות. אני מתכוון מקום טוב יותר מזה השמור בדרך כלל.”

“טִפְּשִׁים פַּטְרִיּוֹטִים מִסְכֵּנִים / מְלֵאֵי־אַשְׁלָיוֹת. / אַחֲרֵי שֶׁהֵם זָרְקוּ אוֹתִי / מֵהַבַּיִת / וִתַּרְתִּי / עַל הַפְּגִישוֹת / וְהָלַכְתִּי לִחְיוֹת בְּעַצְמִי.”

“אִפְשֵׁר לִי לְהַכִּיר / כמַּהָּ אנֲשִָׁים / מוּזָרִים שֶׁהֶאֱמִינוּ שֶׁאֲנִי / בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵּן לְמָה שֶׁכָּתַבְתִּי / בְּאוֹתָם מִכְתָּבִים.”

“מָה יַגִּידוּ הַשְּׁכֵנִים? אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַשְּׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאַלְתִּי הֲכִי הַרְבֵּה / עַל יְדֵי הוֹרַי. / לי באמת לא היה אכפת מה / חושבים השכנים. / היה לי חבל על השכנים, אותם אנשים / מפוחדים שמציצים מאחורי / הווילונות שלהם. / כל השכונה הייתה מסתכלת על / עצמה.”

“כל השנים, השעות, הדקות, / שנתתי להם כעובד שתיין, תמיד רטנתי / למעשה זה הכאיב לי בראש, בתוכי פנימה, זה עשה אותי / סחרחר וקצת משוגע — לא יכולתי להבין את / רצח השנים שלי.”

“ייסורים יכולים לקיים חיים / אבל שלווה תמיד מטילה אימה / שלווה היא הדבר הגרוע ביותר / הולכת / מדברת / מחייכת, / נראית כאילו.”

“כמי שעבר דירות מעיר לעיר / תמיד היו לי שני זוגות / נעליים, / נעלי חיפוש־עבודה / ונעלי עבודה.”

“צריך / הרבה / ייאוש / אי נחת / והתפכחות מאשליות / על מנת / לכתוב / כמה / שירים / טובים.”

“הו, אותם בקרים אפלים / באותן מטות / מקשיב לצעדיהן / מקשיב לשיעולן / שומע את הורדת המים / בשירותים, מריח את הבישולים / שלהן / כשאני מחכה / לְמלה / על מה ששלחתי לניו יורק / וְלָעוֹלָם.”

“לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה הָיָה זְמַן גָּרוּעַ בִּמְיֻחָד, זֶה הָיָה / זְמַן כָּזֶה וְנִסִּיתִי לְהַתְאִים אֶת עַצְמִי נַפְשִׁית / לְרֹב הָאֵרוּעִים. / שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: לֹא לְצַפּוֹת לְהַרְבֵּה וְלֹא לְקַבֵּל הַרְבֵּה.”

“שֶׁיִּקְּחוּ וִיטָמִינִים אֲבָל לֹא יָרִימוּ מִשְׁקוֹלוֹת וְלֹא יָרוּצוּ. / וְאָז אַחֲרֵי כָּל זֶה / יַעֲשׂוּ אֶת הַהֵפֶךְ./ / שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם אַהֲבָה טוֹבָה.”

“כְּשֶׁעָזַבְתְּ / לָקַחַתְּ כִּמְעַט / הַכֹּל. / אֲנִי כּוֹרֵעַ בַּלֵּילוֹת עַל בִּרְכַּי / לִפְנֵי נְמֵרִים / שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לִי. / מָה שֶׁהָיִית / לְעוֹלָם לֹא יִקְרֶה שׁוּב. / הַנְּמֵרִים מָצְאוּ אוֹתִי / וְלֹא אִכְפַּת לִי.”

“עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיּוֹם / אַרְבַּע בְּשַׁבָּת / הַתַּשְׁלוּם הָיָה אָחִיד / מַסְפִּיק טוֹב לַעֲבוֹדָה לֹא מִקְצוֹעִית / וְאִם לֹא הִגַּעְתָּ / עִם שְׁרִירִים / הָיִיתָ מְקַבֵּל אוֹתָם דֵּי מַהֵר.”