“בין האדמה השוממה לשמים חסרי הצבע הופיע דימוי של העולם כפוי הטובה, שבו, לראשונה, בא לבסוף אל עצמו. על האדמה הזאת, שהושבה לייאוש של התמימות, כנווד אבוד בעולם פרימיטיבי, שב ויצר מגע, וכשהרשימה שלו צמודה אל חזהו, פניו מהודקות אל הזכוכית, הוא חישב את רעבונו לעצמו ולוודאות של הפארים הרדומים בתוכו. הוא רצה לרמוס את עצמו אל תוך הבוץ ההוא, לשוב ולהיכנס אל האדמה בהיטמעו בחמר ההוא, לעמוד על המישור חסר הגבולות המכוסה עפר, ולמתוח את זרועותיו אל ספוג השמים המפויח, כאילו הוא ניצב מול הסמל הנשגב והמיואש של החיים עצמם, כדי לאשר את סולידריותו עם העולם בשפלותו ביותר, להכריז על עצמו כשותף לחיים גם בכפיות הטובה שלהם ובטינופם. אז קרס לראשונה הדחף הגדול שתמך בו מאז עזב את פראג. מרסו הצמיד את דמעותיו ואת שפתיו אל הזגוגית הקרה. שוב היטשטשה הזכוכית, הנוף נעלם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←