“כל עוד הוא שומר כלפי חוץ על מנהגיו של נוצרי, עדיין אפשר לגרום לו לחשוב על עצמו כעל מי שאימץ כמה ידידים ובילויים חדשים, אך שמצבו הרוחני נותר כמעט כשהיה... ובינתיים, כל עוד הוא חושב כך, אין לנו צורך להתמודד עם חרטה מפורשת על חטא מסוים, מוכר ומובהק, אלא רק עם תחושה מעורפלת, אף כי לא נוחה, שהוא לא ממש מתפקד היטב לאחרונה. אי־נוחות עמומה זו זקוקה לטיפול זהיר. אם היא תתחזק מדי, היא עשויה להעיר אותו... אם תדכא אותה לחלוטין... נאבד מרכיב במצב שאפשר לנצל לטובה. אם מניחים לתחושה כזו לחיות, אך לא מניחים לה להיות שאין לעמוד בפניה ולפרוח לחרטה אמיתית, יש לה נטייה אחת יקרת ערך. היא מגבירה את רתיעתו של המטופל מלחשוב על האויב. לכל בני האדם, כמעט בכל עת, יש רתיעה כזו; אך כאשר החשיבה עליו מחייבת התמודדות עם ענן מעורפל שלם של אשמה חצי־מודעת והעצמתו, הרתיעה הזאת מוכפלת פי עשרה... במצב זה המטופל שלך לא יזניח את חובותיו הדתיות, אך הוא ימאס בהן יותר ויותר... הוא ירצה שתפילותיו יהיו לא־אמיתיות, שכן לא יפחד מדבר יותר מאשר ממגע יעיל עם האויב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←