“אפילו בתחביביך, האין תמיד איזו משיכה סודית שהאחרים אינם מכירים אותה בסקרנות—משהו, שאי אפשר לזהותו, אך הוא תמיד על סף פריצה החוצה, ריח העץ החתוך בסדנה או טפח-טפח של מים על דופן הסירה? האין כל הידידויות של כל החיים נולדות ברגע שבו סוף סוף אתה פוגש אדם אחר שיש לו שמץ של מושג (אך קלוש ולא ודאי אפילו אצל הטוב ביותר) על אותו משהו שלמענו נולדת להשתוקק, ושמתחת לזרם המשתנה של תשוקות אחרות ובכל השתיקות הרגעיות שבין הלהטות הרמות יותר, יום ולילה, שנה אחר שנה, מילדות ועד זקנה, אתה מחפש, עוקב אחריו, מאזין לו? מעולם לא היה לך אותו. כל הדברים שאי־פעם החזיקו עמוקות את נשמתך היו רק רמזים אליו—הבזקים מפתים, הבטחות שמעולם לא הוגשמו עד תום, הדים שנמוגו בדיוק כשנפלו על אוזנך. אבל אם הוא אכן יתגלה—אם אי־פעם יבוא הד שאינו נמוג אלא מתעצם והופך לקול עצמו—תדע זאת. מעל לכל אפשרות של ספק תאמר: הנה סוף סוף הדבר שלמענו נוצרתי. איננו יכולים לספר זה לזה עליו. זהו החתימה הסודית של כל נפש, הצורך שאי אפשר למסור ושאי אפשר להשביעו, הדברים שרצינו לפני שפגשנו את נשותינו או עשינו לנו ידידים או בחרנו את עבודתנו, ושנרצה עדיין על ערש דווי, כשהשכל כבר אינו מכיר לא אשה ולא ידיד ולא עבודה. כל עוד אנו קיימים, זהו. אם נאבד זאת, נאבד הכול.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←