“אני קורא לזה ענווה אלוהית, משום שזו מין עליבות להוריד את דגלינו לפני אלוהים כשהספינה שוקעת תחתינו; עליבות לבוא אליו כמפלט אחרון, להעלות לו את ״שלנו״ כשכבר אין טעם לשמור עליו. אילו היה אלוהים גאה, ספק אם היה רוצה אותנו בתנאים כאלה: אך הוא אינו גאה, הוא שפל רוח כדי לכבוש, הוא יקבל אותנו גם אם הראינו שאנו מעדיפים כל דבר אחר עליו, ובאים אליו מפני שעתה אין ״דבר טוב יותר״ להשיג. אותה ענווה מתגלה בכל אותן פניות אלוהיות אל פחדינו, המטרידות קוראים נעלים של הכתובים. אין זה מחמיא במיוחד לאלוהים שנבחר בו כחלופה לגיהינום: ואף על פי כן גם זאת הוא מקבל. אשלייתו של היצור בדבר הסתפקות עצמית חייבת, למען היצור, להישבר; ובאמצעות צרה או פחד מצרה עלי אדמות, באמצעות פחד גס מלהבות נצחיות, אלוהים מנפץ אותה ״בלי לשים לב לירידת כבודו״. מי שהיו רוצים שאלוהי הכתובים יהיה מוסרי יותר במובן הטהור, אינם יודעים מה הם מבקשים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←