“אם אם מתאבלת לא על מה שאיבדה אלא על מה שאיבד ילדה המת, נחמה היא להאמין שהילד לא איבד את התכלית שלשמה נברא. ונחמה היא להאמין שהיא עצמה, באיבודה את אושרה הטבעי העיקרי או היחיד, לא איבדה דבר גדול יותר, אלא שעדיין היא יכולה לקוות ל“הדר את אלוהים וליהנות ממנו לעד”. נחמה לרוח הנצחית, הפונה אל אלוהים, שבתוכה. אבל לא לאימהותה. את האושר האימהי המיוחד יש למחוק מן החשבון. לעולם, בשום מקום או זמן, לא יהיה לה בנה על ברכיה, או תרחץ אותו, או תספר לו סיפור, או תתכנן את עתידו, או תראה את נכדה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←