“אין בני אדם רגילים. מעולם לא דיברתם עם בן תמותה גרידא. אומות, תרבויות, אמנויות, ציוויליזציות — אלה בני תמותה, וחייהם לחיינו כחיי יתוש. אבל עם בני אלמוות אנו מתבדחים, עובדים, נושאים ונותנים, מזלזלים ומנצלים — אימי נצח או הודות נצחיות. אין פירוש הדבר שעלינו להיות חגיגיים לעד. עלינו לשחק. אבל על עליצותנו להיות מאותו סוג (ואכן, זהו הסוג העליז ביותר) הקיים בין אנשים שמלכתחילה התייחסו זה לזה ברצינות — בלי קלות ראש, בלי עליונות, בלי יומרה. ונדבתנו חייבת להיות אהבה אמיתית ויקרה, עם רגשות עמוקים כלפי החטאים שלמרות קיומם אנו אוהבים את החוטא — לא סובלנות גרידא, ולא פינוק המחקה אהבה כשם שקלות ראש מחקה עליצות. מלבד הסקרמנט המבורך עצמו, רעך הוא העצם הקדוש ביותר המוצג לחושיך... שכן גם בו Christus vere latitat — המפאר והמהולל, התהילה עצמה, אכן חבוי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←