“אז הערב אני שוב מושיטה יד אל היומן שלי. זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת מאז הגעתי לאיטליה. מה שאני כותבת ביומן שלי הוא שאני חלשה ומלאה פחד. אני מסבירה שדיכאון ובדידות הופיעו, ואני מפחדת שהם לעולם לא יעזבו. אני אומרת שאני לא רוצה לקחת יותר את התרופות, אבל אני מבוהלת שאצטרך. אני מבועתת שלעולם לא אצליח באמת לסדר את חיי. בתגובה, אי שם מתוכי, עולה נוכחות מוכרת עכשיו, המציעה לי את כל הוודאויות שתמיד קיוויתי שאדם אחר יאמר לי כשאני מוטרדת. זה מה שאני מוצאת את עצמי כותבת על הדף:אני כאן. אני אוהבת אותך. לא אכפת לי אם את צריכה להישאר ערה ולבכות כל הלילה. אני אשאר איתך. אם תצטרכי שוב את התרופה, קדימה, קחי אותה — אני אוהב אותך גם דרך זה. אם לא תצטרכי את התרופה, אני אוהבת אותך גם כן. אין שום דבר שתוכלי לעשות אי פעם כדי לאבד את אהבתי. אני אגן עלייך עד שתמותי, ואחרי מותך עדיין אגן עלייך. אני חזקה יותר מדיכאון ואמיצה יותר מבדידות, ושום דבר לעולם לא יתיש אותי. הערב, מחוות הידידות הפנימית המוזרה הזאת — ההושטה של יד מעצמי אל עצמי כשאיש אחר אינו כאן להציע נחמה — מזכירה לי משהו שקרה לי פעם בניו יורק. נכנסתי לבניין משרדים אחר צהריים אחד בחיפזון, ומיהרתי אל המעלית הממתינה. כשנכנסתי, קלטתי מבט בלתי צפוי של עצמי בהשתקפות של מראת אבטחה. באותו רגע, המוח שלי עשה דבר מוזר — הוא שיגר את המסר הזה בשבריר שנייה: "היי! את מכירה אותה! זו חברה שלך!" ואני באמת רצתי קדימה לעבר ההשתקפות שלי בחיוך, מוכנה לקבל את פניה של אותה נערה ששמה נשמט מזיכרוני אבל פניה היו כה מוכרות. כהרף עין, כמובן, הבנתי את טעותי וצחקתי במבוכה על הבלבול הכמעט כלבי שלי לגבי האופן שבו מראה עובדת. אבל משום מה המקרה הזה עולה שוב בדעתי הערב, בתוך העצב שלי ברומא, ואני מוצאת את עצמי כותבת את התזכורת המנחמת הזאת בתחתית הדף. לעולם אל תשכחי שפעם, ברגע לא מוגן, זיהית את עצמך כידידה... נרדמתי כשמחברתי לחוצה אל חזי, פתוחה על אותה הבטחה אחרונה. בבוקר כשאני מתעוררת, אני עדיין יכולה להריח עקבה קלה של העשן המתמשך של הדיכאון, אבל הוא עצמו אינו נראה בשום מקום. אי שם במהלך הלילה, הוא קם והלך. וגם חברו, הבדידות, ברח.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←