“המחשבה על המוות. יש בי אושר מלנכולי לחיות בלב הבלבול הזה של רחובות, של הכרחויות, של קולות: כמה הנאה, חוסר־סבלנות ותשוקה, כמה חיים צמאים ושכרון חיים באים כאן מדי רגע לידי אור! ואף על פי כן, עד מהרה יהיה כה דומם לכל האנשים הללו הצועקים, התוססים, אוהבי־החיים! כיצד עומד צלו של כל אחד, בן־לווייתו האפל במסעו, מאחוריו! תמיד כאילו ברגע האחרון לפני יציאת אוניית מהגרים: לאנשים יש יותר מתמיד לומר זה לזה, השעה לוחצת, האוקיינוס, בדממתו הבודדה, ממתין בחוסר־סבלנות מאחורי כל הרעש — כה רעבתני, כה בטוח בטרפו! וכולם, כולם, מניחים שהעבר לא היה כלום, או דבר־מה זעיר, שהעתיד הקרוב הוא הכול: מכאן החיפזון הזה, הזעקה הזאת, החרשת־העצמית הזאת וההתעלות־העצמית הזאת! כל אחד רוצה להיות ראשון בעתיד הזה — ואף על פי כן המוות ודממת המוות הם הדברים היחידים הבטוחים והמשותפים לכול בעתיד הזה! כמה מוזר שהדבר היחיד הזה, שהוא בטוח ומשותף לכול, כמעט שאינו משפיע על בני האדם, ושעד כמה הם רחוקים מלראות את עצמם כאחוות המוות! משמח אותי לראות שבני האדם אינם רוצים לחשוב כלל על רעיון המוות! הייתי חפץ לעשות דבר־מה כדי שרעיון החיים יהיה לנו יותר מאשר ידידים במובן של אותה אפשרות נשגבת. וכך נאמין אפילו במאה מונים יותר ראויים לתשומת לבם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←