“כל מיני דברים קורים לי, אני מתחיל. חלק אני בוחר, חלק לא בחרתי. אני כבר לא יודע להבחין בין זה לזה. כלומר, נדמה לי שהכול נקבע מראש — שאני הולך בעקבות נתיב שמישהו אחר כבר שרטט בשבילי. לא משנה כמה אני חושב על הדברים, כמה מאמץ אני משקיע בזה. למעשה, ככל שאני מנסה יותר, כך אני מאבד יותר את תחושת מי אני. כאילו הזהות שלי היא מסלול שהתרחקתי ממנו מאוד, וזה באמת כואב. אבל יותר מזה, זה מפחיד אותי. רק המחשבה על זה גורמת לי להירתע. אושימה מביט עמוק לתוך עיניי. "תקשיב, קפקא. מה שאתה חווה עכשיו הוא המוטיב של רבות מן הטרגדיות היווניות. האדם אינו בוחר בגורל. הגורל בוחר באדם. זו תפיסת העולם הבסיסית של הדרמה היוונית. ותחושת הטרגדיה — לפי אריסטו — נובעת, באופן אירוני למדי, לא מן הנקודות החלשות של הגיבור אלא מן התכונות הטובות שלו. אתה מבין למה אני מתכוון? אנשים נמשכים עמוק יותר אל הטרגדיה לא בגלל הפגמים שלהם אלא בגלל המעלות שלהם. אדיפוס המלך של סופוקלס הוא דוגמה מצוינת. אדיפוס נמשך אל הטרגדיה לא בגלל עצלות או טיפשות, אלא בגלל האומץ והיושר שלו. וכך נוצר אירוניה בלתי נמנעת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←