“האישה נועצת בו מבט זועם, ואחרי שהיא נושמת עמוק היא ממשיכה. "נושא נוסף שהייתי רוצה להעלות הוא איך חילקתם כאן את המחברים לפי מין." "כן, זה נכון. מי שהיה אחראי לפני כן קטלג את אלה, ומאיזו סיבה שהיא חילק אותם לזכרים ולנקבות. חשבנו לקטלג את כולם מחדש, אבל עד כה לא הצלחנו." "אנחנו לא מבקרים אתכם על זה," היא אומרת. אושימה מטה מעט את ראשו. "הבעיה, עם זאת, היא שבכל הקטגוריות המחברים הגברים רשומים לפני המחברות," היא אומרת. "לפי תפיסתנו זה מפר את עקרון השוויון המיני והוא לגמרי לא הוגן." אושימה מרים שוב את כרטיס הביקור שלה, מעביר עליו את עיניו, ואז מניח אותו בחזרה על הדלפק. "גברת סוגה," הוא מתחיל, "כשהיו קוראים נוכחות בבית הספר, השם שלך היה בא לפני גברת טנאקה, ואחרי גברת סקינה. הגשת תלונה על זה? התנגדת, וביקשת שיסדרו את הסדר הפוך? האם האות G כועסת משום שהיא באה אחרי F באלף-בית? האם עמוד 68 בספר פותח מהפכה רק משום שהוא בא אחרי 67?" "זה לא העניין," היא אומרת בכעס. "אתה מנסה בכוונה לבלבל את העניין." כששומעת זאת, האישה הנמוכה יותר, שעמדה מול ערימה ורשמה הערות, ממהרת להתקרב. "מנסה בכוונה לבלבל את העניין," חוזר אושימה, כאילו הוא מדגיש את דבריה של האישה. "אתה מכחיש את זה?" "זה הסחת דעת," משיב אושימה. האישה בשם סוגה עומדת שם, פיה מעט פעור, ואינה אומרת מילה. "באנגלית יש ביטוי כזה, red herring. משהו שמאוד מעניין אבל מסיט אותך מהנושא העיקרי. אני חושש שלא בדקתי למה משתמשים בביטוי כזה, אם כי." "סרדינים או מקרל או מה שזה לא יהיה, אתה מתחמק מהעניין." "בעצם מה שאני עושה הוא להחליף את האנלוגיה," אומר אושימה. "אחת משיטות הטיעון היעילות ביותר, לפי אריסטו. אזרחי אתונה העתיקה אהבו מאוד להשתמש בטריק האינטלקטואלי הזה. חבל, עם זאת, שבאותה תקופה נשים לא נכללו בהגדרה של 'אזרח'." "אתה לועג לנו?" אושימה מניד בראשו. "תראי, מה שאני מנסה להעביר הוא זה: אני בטוח שיש הרבה דרכים יעילות יותר להבטיח שזכויותיהן של הנשים היפניות יובטחו מאשר לחטט בספרייה קטנה בעיירה קטנה ולהתלונן על השירותים ועל כרטיסי הקטלוג. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי שהספרייה הצנועה שלנו תשרת את הקהילה. אספנו אוסף יוצא מן הכלל לאנשים שאוהבים ספרים. ואנחנו עושים כל מאמץ להעניק פנים אנושיות לכל ההתנהלות שלנו עם הציבור. ייתכן שאינך מודעת לכך, אבל אוסף החומרים הקשורים לשירה משנות העשרה של המאה העשרים ועד אמצע תקופת שׁוֹוָה של הספרייה הזו מוכר ברמה הלאומית. כמובן יש דברים שאנחנו יכולים לעשות טוב יותר, ויש גבולות למה שאנחנו מסוגלים להשיג. אבל תהיי בטוחה שאנחנו עושים את המיטב. אני חושב שיהיה הרבה יותר טוב אם תתמקדי במה שאנחנו עושים היטב ולא במה שאנחנו לא מסוגלים לעשות. זה לא מה שאת קוראת לו הוגן?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←