“את יפהפייה כמו הריסה. עצם המחשבה עלייך גורמת לפרקי אצבעותיי להלבין. אני לא צריך אל. יש לי אותך ואת הפה היפה שלך, את הידיים שלך אוחזות בי, את הציפורניים משאירות פצעים שלא מורגשים, את נשימתך החמה על צווארי. טעם הרוק שלך. החושך הוא שלנו. הלילות שייכים לנו. כל מה שאנחנו עושים הוא סוד. שום דבר שאנחנו עושים לעולם לא יובן; יפחדו מאיתנו וישמרו אותנו הרחק. זה יהיה לחומר של אגדה, לדיון אינסופי ולהשראה בלתי מוגבלת לבעלי הלב האמיץ. זה אתה ואני בחדר הזה, על הרצפה הזאת. מעבר לחיים, מעבר למוסר. אנחנו חיות זוהרות הצבועות בזוהר זיעה לאור הירח. עינינו הופכות לאבני חן וכל מה שאנחנו עושים הוא דוגמה לשלמות ספונטנית. חיכיתי כל חיי להיות איתך. ליבי נחבט בצלעותיי כשאני חושב על הלילות הנשחטים שביליתי בכל העולם, מחכה להרגיש את מגעך. הזמן שהשמדתי בעוד חיכיתי כמו אדם המרצה מאסר עולם. עכשיו את כאן וכל מה שאנחנו נוגעים בו מתפוצץ, פורח או נשרף לאפר. ההיסטוריה מתפוררת לאטומים ומבטלת את עצמה עם כל נשימה משותפת שלנו. אני צריך אותך כמו שהחיים צריכים חיים. אני רוצה אותך מאוד כמו אסון טבע. את כל מה שאני רואה. את היחידה שאני רוצה להכיר.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←