“היא ידעה שהגיע הזמן, למה — זו הייתה התעלומה, אבל ממוקדת; היא נשארה. היא הפנתה את גבה לכל דבר שכבר לא שירת את החוזקות שלה ולא לימד אותה את הלקחים החיוניים שלה דרך החולשות שלה. היא אמרה לא בלי הסבר והחזירה את האישור לעצמה, ממש כמו מקומות חניה. היא הייתה עזה אך עדינה ואותנטית בגישתה לחיים, גם אם פירוש הדבר היה לעמוד לבדה. היא ידעה שהימים הקשים לא הסתיימו, אבל עמדה בגאווה על כך שכבר שרדה כמה מן הגרועים שבהם. היא צחקה בעיצומו של סיוט מנטלי ואספה את ערכה מכל חלקי עצמה שהחזיקו אותה יחד לאורך השנים. היא ידעה שהגיע הזמן למה — זו הייתה התעלומה, אבל ממוקדת; היא נשארה. היא למדה שאימהוּת העניקה אהבה ללא תנאי, שאין לה גבולות, שהיא טהורה בכל צורותיה. משפחה היא קשרים נדירים. חברויות הן כמו נעליים, לא כולן יתאימו, אבל כשחלקן כן — זה כאילו זכית בלוטו. היא למדה שכל אהבה הייתה שונה וכמה חשוב היה לשמור על ליבה פתוח לאפשרות שתוכל לחוות אותה עוד פעם אחת בלבד.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←