“זה לגדול אחרת. זו רגישות־יתר קיצונית. זה בור בלי תחתית של תחושה שאתה נכשל, אבל שלושה ימים אחר כך אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכול, רק כדי לסיים את השבוע במקום שבו התחלת. זה לא ללמוד מהטעויות שלך. זה לא לסמוך על אנשים כי נפגעת מספיק. אלה רגעים של ידיעה שהכאב שלך הוא מעשה ידיך, ואחריהם האשמת העולם. זה לרצות להקשיב, אבל אתה פשוט כבר לא יכול, כי חייך היו מלאים מדי באנשים ששפטו אותך. זה להילחם כדי להיות צודק; כדי שלפחות פעם אחת בחייך מישהו יכבד אותך ויקשיב לך, לשם שינוי. זה חיים מתישים של משחקים אינסופיים עם אנשים, כדי לחפש גירוי. זה מיקוד־יתר, כל כך עז במה שמפריע לך, עד שאינך יכול לשים לב לשום דבר אחר לאורך זמן רב. זו שגרה אינסופית של שכחת דברים. זו שעמום וחוסר שביעות רצון שממשיכים להשליך אותך לזרועותיו של כל מי שיש לו מספיק סבלנות להישאר. זה שוחק אותך. זה שוחק את כולם. זה גורם לך לפקפק בתוכניתו של אלוהים. אתה מפרש הכול לא נכון, ואתה מאפשר למוח היצירתי שלך למלא את החסר באותן שרשראות ישנות שכובלות אותך. זה מצמצם את שדה הראייה שלך לגבי מי אתה מכניס לחייך. זה לדבר ולפעול בלי לחשוב. זה להתנתק מאלה שאתה אוהב, כי המוח שלך החזיר אותך אל מה שאינך מצליח לשחרר. זה נטילת סיכונים, חיפוש ריגושים ומצבי רוח שאינם נגמרים. אתה תולה את תקוותך ב"סימנים" ונוטש את ההיגיון לטובת תרופה. זו מסירות למתנות ולכישרונות שניתנו לך, המספקים הקלה זמנית. זו היצמדות לקבלה של אחרים—כמו ילד מבוהל שננטש על מדרכה. זה דחף שאין לו סוף, ובלי "מיקוד" הוא לא מוביל אותך לשום מקום. זה הכעס העמוק ביותר כשמישהו שאתה אוהב פוגע בך, והאהבה הגדולה ביותר כשהוא לא. זו יופי כשהוא נושא מטרה. זו ייסורים כשהוא לא. זה נקרא הפרעת קשב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←