“לפעמים אנחנו מצפים שהחיים יתנהלו בדרך מסוימת, וכשזה לא קורה אנחנו מאשימים אחרים או רואים בזה סימן, במקום להתמודד עם הכאב של הבחירות שהיינו צריכים או לא היינו צריכים לעשות. ריפוי אמיתי לא יתחיל עד שנפסיק לומר, אלוהים מנע את זה או את זה. לעיתים קרובות, בניסיון שלנו להגן על עצמנו מכאב, אנחנו משאירים דברים לגורל ולא לוקחים סיכונים. או שאנחנו לא מתאמצים מספיק כדי לשמור על הברכות שניתנו לנו. אולי לא זיהינו ברכה, עד שהיה מאוחר מדי. לעיתים קרובות, דווקא השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שמותירים אותנו תקועים באשליה שאיננו אחראים לחיינו. אנחנו משאירים הכול בידי אלוהים. האמת היא שאנחנו לא עלים הנישאים ברוח אל גורלנו בלי שום שליטה. להאמין בכך פירושו לשלול מאיתנו את חופש הבחירה ואת זה של אחרים. השלב האחרון של האבל הוא קבלה. אי אפשר להגיע אליו באמצעות האמונה המתמדת שאלוהים רצה את התוצאות בחיינו, חרף חוסר המעש שלנו או מעשינו. לחשוב כך פירושו לבחור בבריחה הקלה מאחריותנו. לפעמים, לאלוהים אין שום קשר לזה. לפעמים, פשוט טעינו, והגנו על לבנו מפני קבלה של זה, בכך שהטלנו על אלוהים את התוצאה שלנו כסיבה לכך שהדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו. אמונה היא דבר יפה, אבל בלי עבודה אנחנו עלולים להיכנע למיסטיקה של הגורל, שבאמת לא מלמדת אותנו לקחים או השלכות למעשינו. ואז החיים הופכים לאשליה מעוותת של היעדר אחריות, כשאלוהים תמיד אשם בקרבות שנטשנו, ניצחנו או הפסדנו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←