“עכשיו שניהם רכבו בדממה לעבר העיירה, שניהם שקועים במחשבותיהם שלהם. דרכם הוליכה אותם על פני בית דלגאדו. רולנד הרים את מבטו וראה את סוזן יושבת בחלונה, חזיון זוהר באור האפור של בוקר הסתיו ההוא. לבו זינק, ואף שלא ידע זאת אז, כך הוא יזכור אותה בבהירות הגדולה ביותר לעד — סוזן היפה, הנערה שבחלון. כך גם אנו חולפים על פני הרוחות שרודפות אותנו בהמשך חיינו; הן יושבות ללא דרמה בצד הדרך כמו קבצנים עניים, ואנו רואים אותן רק בזוויות עינינו, אם בכלל אנו רואים אותן. המחשבה שהן חיכו שם לנו כמעט שאינה עולה על דעתנו, אם בכלל. ואף על פי כן הן אכן מחכות, וכאשר חלפנו על פניהן, הן אוספות את חבילות זיכרונותיהן ונופלות בעקבותינו, דורכות בעקבותינו ומדביקות אותנו, אט אט.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←