“הייתה פעם מכשפה רעה אחת, זקנה, שנקראה בלאק אליס. היא הייתה אימת־אימים טמאה. מעולם לא הייתה אחת גרועה או רבת־עוצמה ממנה. עד עכשיו. כי אני הייתי יכולה לירוק לה בעין ולגנוב לה את השיניים, את מבינה. כי היא לא ידעה להבחין בין טוב לרע, אז היא הסתבכה לגמרי, וזה היה סופה. הצרה היא, את מבינה, שאם את כן יודעת להבחין בין טוב לרע, את לא יכולה לבחור ברע. פשוט אי אפשר לעשות את זה ולחיות. אז... אם הייתי מכשפה רעה, הייתי יכולה לגרום לשרירים של מיסטר סלזלה להתהפך נגד העצמות שלו ולשבור אותן במקום שבו עמד... אם הייתי רעה. הייתי יכולה לעשות דברים בתוך הראש שלו, לשנות את הצורה שהוא חושב שהוא, והוא היה נופל על מה שהיו פעם ברכיו ומתחנן שיהפכו אותו לצפרדע... אם הייתי רעה. הייתי יכולה להשאיר אותו עם מוח כמו ביצה מקושקשת, מקשיב לצבעים ושומע ריחות... אם הייתי רעה. אה, כן. נאנחה נוספת נשמעה, עמוקה ולבבית יותר. אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר מכל זה. זה לא יהיה נכון. היא פלטה צחקוק קטן ומזלזל. ואם נאני אוג הייתה מקשיבה, היא הייתה מסיקה כך: ששום קרקוק מטורף של בלאק אליס מן הזיכרון הידוע לשמצה, שום צחקוקון מרושע של איזה וומפייר משוגע שהמוסר שלו גרוע יותר מהאיות שלו, שום צחוק מתגלגל מפלח־בטן של המענה הממציא ביותר, אינו מערער כל כך כמו צחקוקון עליז של גראני וות'רווקס, רגע לפני שהיא עומדת לעשות את מה שהכי נכון.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←