“הקרבה לשם הקרבה, אולי. מכל מקום, זה היה מתנתה. שום דבר אחר לא היה לה בעל חשיבות כלשהי; לא יכלה לחשוב, לכתוב, אפילו לנגן בפסנתר. היא בלבלה בין ארמנים לטורקים; אהבה הצלחה; שנאה אי־נוחות; הייתה חייבת שיאהבו אותה; דיברה אוקיינוסים של הבלים: ועד היום, שאלו אותה מהו קו המשווה, והיא לא ידעה. ובכל זאת, שיום אחד יבוא אחרי יום אחר; רביעי, חמישי, שישי, שבת; שיתעוררו בבוקר; יראו את השמים; ילכו בפארק; יפגשו את יו ויטברד; ואז פתאום ייכנס פיטר; ואז הוורדים האלה; די היה בכך. אחרי זה, כמה בלתי־ייאמן היה המוות! — שהוא מוכרח להסתיים; ושאיש בעולם כולו לא ידע כיצד אהבה את כל זה; כיצד, בכל רגע...”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←