ביטחון

“זו הסיבה שנפוליאון ומוסוליני שניהם מתעקשים כל כך בתקיפות על נחיתותן של הנשים, שכן אילו לא היו נחותות, היו חדלות להתנשא. הדבר מסייע להסביר במידת מה את הצורך שנשים כה לעיתים הן עבור גברים. והוא מסייע להסביר עד כמה הן חסרות מנוחה לנוכח ביקורתה; עד כמה אי אפשר לה לומר להם ספר זה רע, תמונה זו חלשה, או מה שלא יהיה, בלי לגרום הרבה יותר כאב ולעורר הרבה יותר כעס מכפי שהיה עושה גבר שהיה משמיע את אותה ביקורת. שכן אם היא מתחילה לומר את האמת, הדמות שבמראה מצטמקת; כושרו לחיים פוחת. כיצד יוכל להמשיך ולפסוק, לתרבת ילידים, לחוקק חוקים, לכתוב ספרים, להתגנדר ולנאום בסעודות, אם אינו יכול לראות את עצמו בארוחת הבוקר ובארוחת הערב לפחות פי שניים מגודלו האמיתי? . . . הם אומרים לעצמם בשעה שהם נכנסים לחדר, אני עדיף על מחצית האנשים כאן, וכך הם מדברים באותה ביטחון עצמי, באותה סמכותיות, שלהן השלכות עמוקות כל כך בחיים הציבוריים ומובילות להערות כה מוזרות בשולי הנפש הפרטית.”

“אפשר לקבל את כל המחמאות שבעולם, אבל זה לא יעזור בשום דבר אלא אם כן תאמין בזה בעצמך.”

“העז לחלום”

“אין לי שליטה על האירועים. אני יכול רק להיות אמיץ כדי להתגבר על כל אתגר.”

“איך אפשר ללכת בעקבות הלב שלך, אם אינך יודע מדוע הרשת לו להיות ריק כל כך הרבה זמן ולא היה לך האומץ לתקן זאת?”

“אהיה כל מה שאני מסוגלת להיות”

“תוכל לשקם את הנפש ולהחיות את הרוח באמצעות קריאת סיפורים גדולים.”

“אני צעירה כמו בוקר וטרייה כמו טל. כולם אוהבים אותי, וגם אתה.”

“דת, טוענים [חלק], עשויה להיות בסדר בשביל אנשים רגשיים מסוימים, אבל אי אפשר לנצח אדם שמאמין בעצמו. אבל הדור הבטוח בעצמו הזה הוליד יותר אלכוהוליסטים, יותר מכורים לסמים, יותר פושעים, יותר מלחמות, יותר בתים שבורים, יותר תקיפות, יותר מעילות, יותר רציחות ויותר התאבדויות מכל דור אחר שחי אי פעם. הגיע הזמן שכולנו נבחן את כישלונותינו, את שגיאותינו ואת טעויותינו היקרות. הגיע הזמן שנשים פחות אמון בעצמנו ויותר ביטחון ואמונה באלוהים.”

“מחשבותיי על שקיעתן של דעותינו הקדומות המוסריות – כי על כך עוסק הפולמוס הזה – הוצגו לראשונה, באופן סכמטי וזמני, באסופת האפוריזמים שכותרתה אנושי, אנושי מדי. ספר לרוחות חופשיות, שאותה התחלתי לכתוב בסורנטו במהלך חורף שאיפשר לי לעצור, כשם שנודד עוצר, כדי לקלוט את הארץ העצומה והמסוכנת שדרכה נדדה עד אז רוחי. היה זה בחורף 1876–7; המחשבות עצמן קדמו לכך. הן היו בעיקר אותן מחשבות שאשוב ואעסוק בהן במאמרים שלפנינו – נקווה שהמרווח הארוך היטיב עמן, שהבשילו, התבהרו, התחזקו והשתכללו! העובדה שאני עדיין דבק בהן היום, ושבינתיים הן עצמן דבקו זו בזו יותר ויותר בחוזקה, ואף גדלו זו לתוך זו ונהיו לאחת, מחזקת עוד יותר את ביטחוני העליז שמלכתחילה לא נולדו בי כיחידות, באקראי או לסירוגין, אלא צמחו משורש אחד, מרצון יסודי לדעת העמוק בתוכי, אשר תפס את השלטון, דיבר בבירור הולך וגובר והציב דרישות ברורות יותר ויותר. וזהו הדבר היחיד הראוי לפילוסוף. אין לנו זכות להתבלט כיחידים: אסור לנו לטעות או לגלות את האמת כיחידים. תחת זאת, מחשבותינו, ערכינו, כל ‘כן’, ‘לא’, ‘אם’ ו‘אבל’ צומחים מתוכנו באותה הכרחיות שבה צומחים פירות על העץ – כולם קשורים זה לזה ומפנים זה לזה, ועדות לרצון אחד, לבריאות אחת, לאדמה אחת, לשמש אחת. – האם טעם פריינו ערב לכם? – אבל מה אכפת הדבר לעצים? ומה אכפת הדבר לנו הפילוסופים? . . .”

“זכור את גדולתךלפני שנולדת,ועוד היית זעיר מכדי שעין אנוש לראות,ניצחת במרוץ לחייםמבין 250 מיליון מתחרים.ובכל זאת,כמה מהר שכחתאת כוחך,כאשר עצם קיומךהוא הוכחה לגדולתך.נולדת מנצח,לוחם,מי שהתריס נגד הסיכוייםעל ידי הישרדות בקרב האכזרי ביותר מכולם.ועכשיו,משאתה ענק,מדוע בכלל תפקפק בניצחוןנגד מספרים קטנים יותר,ובפערים גדולים יותר?החומות היחידות שקיימות,הן אלה שהצבת במחשבתך.וכל המכשולים שתעלה בדעתך,קיימים רק משום ששכחתמה שכברהשגת.שיר מאת סוזי קאסם”

“התקווה הבטוחה שלנו היא האמון הגדול שלנו באלוהים”

“הצלחה דורשת תפיסה עקבית, התמדה ואמיצות עד הסוף”

“אני איני חושב שיש הוכחה דדוקטיבית (כמו אצל אוקלידס) לנצרות, או לקיומו של החומר, או לרצון הטוב וליושרה של ידידיי הטובים והוותיקים ביותר. אני חושב ששלושתם הם (מלבד אולי השני) הרבה יותר סבירים מן החלופות. את המקרה בעד הנצרות בכלל הציג היטב צ'סטרטון… באשר לשאלה מדוע אלוהים אינו עושה זאת ברור באופן דדוקטיבי; האם אנו בטוחים שהוא בכלל מתעניין בסוג של תאיזם שיהיה הסכמה לוגית כפויה לטיעון מכריע? האם אנו מתעניינים בכך בעניינים אישיים? אני דורש מחברי אמון בתום לבי, שהוא ודאי בלי הוכחה דדוקטיבית. זה לא היה אמון כלל אילו היה ממתין להוכחה קפדנית. לעזאזל, דווקא אגדות-העם עצמן מגלמות את האמת. אותלו האמין בחפותה של דסדמונה כשהדבר הוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. ליר האמין באהבתה של קורדליה כשהדבר הוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. תהילתו אובדת של מי שממתין עד שכולם יהללו. הנדיבות, המגַנּוּת, שתסמוך על הסתברות סבירה, נדרשת מאיתנו. אבל נניח שמישהו האמין ובסוף בכל זאת טעה? ובכן, אז היית מעניק ליקום מחמאה שאינה מגיעה לו. טעותך, גם אז, הייתה מעניינת וחשובה יותר מן המציאות. ואף על פי כן, כיצד ייתכן הדבר? כיצד יקום אידיוטי היה יכול להוליד יצורים שחלומותיהם בלבד חזקים, טובים, דקים יותר ממנו עצמו?”

“תלמיד בטוח בעצמו במידה קיצונית היה, בתיאוריה, הופך לתלמיד גרוע מאוד. למה שייקח את בית הספר ברצינות כשהוא חש שהוא יכול להערים על מוריו?”

“הדמיון הוא תקווה בטוחה בעצמה”

“צחוק מול הסכנה אינו מבטל את הפחד, הוא פשוט מאפשר לך לחייך אליו.”

“הסוד נמצא כאן בהווה. אם תשימו לב להווה, תוכלו לשפר אותו. ואם תשפרו את ההווה, גם מה שיבוא אחר כך יהיה טוב יותר. שכחו מן העתיד, וחיו כל יום בהתאם לתורות, בביטחון שאלוהים אוהב את ילדיו. כל יום, כשלעצמו, מביא עמו נצח.”

“כשאדם חושב שאת טובה מדי בשבילו, הוא מקים חומה בלי אפילו לתת לזה צ'אנס. החיים הטובים ביותר שאלוהים ייעד לאדם נזרקים לעיתים קרובות בגלל מה שהוא או היא חושבים שמגיע להם. אהבה אמיתית אינה החיים שהיו לך, אלא החיים שמעולם לא הבנת שיכולים להיות לך.”

“עם עלייתה של המודעות העצמית, כל הבדלנות חדלה להתקיים - כל האשליות חדלות להתקיים.”