זה כאילו אני נכנסת לרכבת הרים, ויושבת שם בזמן שהיא עולה ויורדת והופכת על פיה ולפעמים אני נזרקת החוצה ואני נחבטת בראש, אבל אני זוחלת חזרה פנימה שוב, וברגע שאני שוב בפנים, היא פשוט ממשיכה לנסוע ולנסוע שוב... כל זה, כדי שאוכל לגלות דברים ואז אני כותבת על הדברים שאני מגלה כדי שאתם תוכלו לגלות אותם ממני. כל החבלות, כל הפצעים, כל המכות בראש, כל הצלקות, רק כדי שאוכל לקחת את זה ואני יכולה לכתוב את כל הדברים האלה, ולפעמים אני אומרת "אלוהים, אני לא רוצה להיות יותר ברכבת ההרים הזאת." אבל כשאני חושבת על זה, אם אני לא ממש כאן, אז איפה לעזאזל אהיה? על המדרכה? לא נולדתי לעמוד על המדרכה, נולדתי לעוף משוגעת בשמיים!

המקור באנגלית: קרא את המקור ←