מוזיקה

“פעם שאלתי את אוזי אוסבורן, באמת אחד האנשים האהובים עליי בעולם, אם היה לו בסדר לשיר שירי Black Sabbath שנה אחר שנה, בין אם הופיע עם Black Sabbath ובין אם יצא לסיבוב הופעות סולו. הוא אמר שזה היה נהדר.”

“לכולנו יש מישהו שאנו נושאים בלבנו, לפעמים במשך חיים שלמים. אותו אחד שפשוט אינו מסיר את עצמו לגמרי מן המסע שלך, מזכיר את עצמו בבתי קפה דרך ריח ואופי של זר, או דרך שיר שפעם חלקתם. שנים יכולות לחלוף בלי מחשבה, ואז יום אחד אתה נזכר והכול שב ומתמוטט בבת אחת. אותו אחד שיכול היה להיות, אותו אחד שמעולם לא ידעת בדיוק איך להיפרד ממנו. אותו אחד שהיית רוצה לפגוש ראשון בחיים אחרים.”

“יש לי משהו להילחם בשבילו ולחיות בשבילו; זה עושה ממני רוצח טוב יותר. יש לי עכשיו מה שמסתכם בדת. זה ללמוד איך לנשום מחדש. ואיך לשכב בשמש ולהשתזף, לתת לשמש לחדור לתוכך. ואיך להאזין למוזיקה ואיך לקרוא ספר. מה מציעה הציוויליזציה שלכם?”

“ככל שהייתי ממש רוצה לחסוך מעצמי כאב לב, מבוכה או רכילות, אני גם יודעת שהטעויות הגדולות ביותר שלי הפכו לשיעורים הטובים ביותר שלי. ולפעמים גם להישגי הקריירה הגדולים ביותר שלי. אם חיי היו נטולי טלטלות, אולי המוזיקה שלי הייתה בז'ית, אולי האצטדיונים לא היו מלאים והמדף היה קצת יותר ריק.”

“תמיד היה חיובי, תיהנה ממוזיקת הגשם ביום גשום.”

“לעיתים קרובות ההשראה לכתוב מוזיקה באה מן הקולות שבראשך. אתה לא משוגע. פשוט תהיה אסיר תודה שהם לא גורמים לך להציל אנשים במזג אוויר של 20 מעלות מתחת לאפס בשעה 2:30 לפנות בוקר ביער.”

“מוזיקה. האצה חסרת משמעות בקצב של חוויה שמימית.”

“אם לא נשמעים למוזיקה, נהיה עצובים לחלוטין.”

“אם אנשים אינם רוקדים לפי המנגינה שלך, שנה את השיר.”

“עלינו לבנות מחדש קהילות אורגניות, שבהן אנשים יוכלו להתכנס ולקיים שיחות אנלוגיות ולשתף סיפורים, אמנות, מוזיקה ורגשות.”

“הייתי שונא לחשוב שיש אנשים שמצאו את עצמם במבוי סתום מוזיקלי והפסיקו לחקור מוזיקה חדשה, או לפחות מוזיקה חדשה עבורם, משום שהם דבוקים כל כך לעבר.”

“אנו חיים מתוך מודעות על ידי קצירת סצנות מעוררות השראה כדי לשים לב אליהן, כולל ההרים והאוקיינוסים, הפרחים והעצים, האהבה והחברות, המוזיקה והספרות, האמנות והשירה.”

“להתחמק מפיתויים כאלה הוא חובתו הראשונה של המשורר. שכן כשם שהאוזן היא חדר המבוא אל הנפש, כך השירה יכולה לזייף ולהשחית ביתר ודאות מאשר תאווה או אבק שריפה. אפוא, של המשורר הוא המשרה הרמה מכולן. דבריו מגיעים למקום שאחרים אינם מגיעים אליו. שיר שטותי של שייקספיר עשה למען העניים והרשעים יותר מכל המטיפים והפילנתרופים שבעולם.”

“הם אומרים שאסלן בתנועה — אולי כבר נחת. ועכשיו קרה דבר מוזר מאוד. אף אחד מן הילדים לא ידע מי הוא אסלן יותר משאתם יודעים; אבל ברגע שהבונה אמר את המילים האלה, כולם הרגישו אחרת לגמרי. אולי לפעמים קרה לכם בחלום שמישהו אומר משהו שאינכם מבינים, אבל בחלום נדמה כאילו יש לו משמעות עצומה — או משמעות מבעיתה, שהופכת את כל החלום לסיוט, או אחרת משמעות נפלאה, נפלאה מכדי לבטא במילים, שהופכת את החלום ליפה כל כך שאתם זוכרים אותו כל חייכם ותמיד מייחלים שתוכלו להיכנס שוב לאותו חלום. כך היה עכשיו. לשמע השם אסלן כל אחד מן הילדים הרגיש משהו קופץ בתוכו. אצל אדמונד עלתה תחושה של אימה מסתורית. פיטר חש לפתע אמיץ ונכון להרפתקה. סוזן הרגישה כאילו איזה ריח ערב במיוחד או איזה קטע מוזיקלי נפלא זה עתה חלפו על פניה. ולוסי קיבלה את התחושה שיש לכם כשאתם מתעוררים בבוקר ומבינים שזה תחילת החופשה או תחילת הקיץ.”

“היה שיר בלב של מישהו.”

“אנשים גדולים תמיד יזכו ללעג מצד אלה שמרגישים קטנים מהם.”

“בחיים, אם השיר שלך לא נכון, מצא שיר אחר.”

“העולם זקוק למעוררי השראה גדולים, שיעודדו כל נפש חיה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. אתה יכול להיות אחד כזה.”

“בימים אלה אני מנסה לסווג את המחשבות שלי לשתי קטגוריות: "דברים שאני יכולה לשנות" ו"דברים שאני לא יכולה." נראה שזה עוזר לי למיין מה באמת צריך להדאיג אותי. אבל הנה אני שוב, מתכננת יתר על המידה ומארגנת יתר על המידה את החשיבה היתר שלי! אני כותבת שירים על ההרפתקאות שלי ועל ההרפתקאות הכושלות שלי, שרובן עוסקות באהבה. אהבה היא עניין מסובך. אבל אם היא לא הייתה כזאת, לא הייתי כל כך מוקסמת ממנה. לאחרונה הגעתי לתובנה נפלאה שהופכת אותי למרתקת ממנה עוד יותר: אין לי מושג מה אני עושה כשזה מגיע לאהבה. אף אחד לא יודע! אין לזה דפוס, חוץ מזה שזה קורה לכולנו, כמובן. אני לא יכולה לתכנן את זה. אני לא יכולה לחזות איך זה ייגמר. כי אהבה היא בלתי צפויה והיא מתסכלת והיא טרגית והיא יפהפייה. ואף על פי שאין שום דרך להרגיש שאני מומחית בזה, זה שווה כתיבת שירים עליו — יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי.”

“הספרים או המוזיקה שבהם חשבנו שהיופי מצוי יבגדו בנו אם נבטח בהם; הוא לא היה בהם, הוא רק עבר דרכם, ומה שעבר דרכם היה כמיהה. הדברים האלה — היופי, זיכרון עברנו שלנו — הם דימויים טובים של מה שאנו באמת משתוקקים אליו; אבל אם טועים לחשוב שהם הדבר עצמו, הם הופכים לאלילים אילמים, השוברים את לבבות עובדיהם. שכן הם אינם הדבר עצמו; הם רק ניחוחו של פרח שעדיין לא מצאנו, הדהודו של ניגון שעדיין לא שמענו, בשורה מארץ שעדיין לא ביקרנו בה מעולם.”