מוזיקה

“אם לא נשמעים למוזיקה, נהיה עצובים לחלוטין.”

“אם אנשים אינם רוקדים לפי המנגינה שלך, שנה את השיר.”

“עלינו לבנות מחדש קהילות אורגניות, שבהן אנשים יוכלו להתכנס ולקיים שיחות אנלוגיות ולשתף סיפורים, אמנות, מוזיקה ורגשות.”

“הייתי שונא לחשוב שיש אנשים שמצאו את עצמם במבוי סתום מוזיקלי והפסיקו לחקור מוזיקה חדשה, או לפחות מוזיקה חדשה עבורם, משום שהם דבוקים כל כך לעבר.”

“אנו חיים מתוך מודעות על ידי קצירת סצנות מעוררות השראה כדי לשים לב אליהן, כולל ההרים והאוקיינוסים, הפרחים והעצים, האהבה והחברות, המוזיקה והספרות, האמנות והשירה.”

“להתחמק מפיתויים כאלה הוא חובתו הראשונה של המשורר. שכן כשם שהאוזן היא חדר המבוא אל הנפש, כך השירה יכולה לזייף ולהשחית ביתר ודאות מאשר תאווה או אבק שריפה. אפוא, של המשורר הוא המשרה הרמה מכולן. דבריו מגיעים למקום שאחרים אינם מגיעים אליו. שיר שטותי של שייקספיר עשה למען העניים והרשעים יותר מכל המטיפים והפילנתרופים שבעולם.”

“הם אומרים שאסלן בתנועה — אולי כבר נחת. ועכשיו קרה דבר מוזר מאוד. אף אחד מן הילדים לא ידע מי הוא אסלן יותר משאתם יודעים; אבל ברגע שהבונה אמר את המילים האלה, כולם הרגישו אחרת לגמרי. אולי לפעמים קרה לכם בחלום שמישהו אומר משהו שאינכם מבינים, אבל בחלום נדמה כאילו יש לו משמעות עצומה — או משמעות מבעיתה, שהופכת את כל החלום לסיוט, או אחרת משמעות נפלאה, נפלאה מכדי לבטא במילים, שהופכת את החלום ליפה כל כך שאתם זוכרים אותו כל חייכם ותמיד מייחלים שתוכלו להיכנס שוב לאותו חלום. כך היה עכשיו. לשמע השם אסלן כל אחד מן הילדים הרגיש משהו קופץ בתוכו. אצל אדמונד עלתה תחושה של אימה מסתורית. פיטר חש לפתע אמיץ ונכון להרפתקה. סוזן הרגישה כאילו איזה ריח ערב במיוחד או איזה קטע מוזיקלי נפלא זה עתה חלפו על פניה. ולוסי קיבלה את התחושה שיש לכם כשאתם מתעוררים בבוקר ומבינים שזה תחילת החופשה או תחילת הקיץ.”

“היה שיר בלב של מישהו.”

“אנשים גדולים תמיד יזכו ללעג מצד אלה שמרגישים קטנים מהם.”

“בחיים, אם השיר שלך לא נכון, מצא שיר אחר.”

“העולם זקוק למעוררי השראה גדולים, שיעודדו כל נפש חיה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. אתה יכול להיות אחד כזה.”

“בימים אלה אני מנסה לסווג את המחשבות שלי לשתי קטגוריות: "דברים שאני יכולה לשנות" ו"דברים שאני לא יכולה." נראה שזה עוזר לי למיין מה באמת צריך להדאיג אותי. אבל הנה אני שוב, מתכננת יתר על המידה ומארגנת יתר על המידה את החשיבה היתר שלי! אני כותבת שירים על ההרפתקאות שלי ועל ההרפתקאות הכושלות שלי, שרובן עוסקות באהבה. אהבה היא עניין מסובך. אבל אם היא לא הייתה כזאת, לא הייתי כל כך מוקסמת ממנה. לאחרונה הגעתי לתובנה נפלאה שהופכת אותי למרתקת ממנה עוד יותר: אין לי מושג מה אני עושה כשזה מגיע לאהבה. אף אחד לא יודע! אין לזה דפוס, חוץ מזה שזה קורה לכולנו, כמובן. אני לא יכולה לתכנן את זה. אני לא יכולה לחזות איך זה ייגמר. כי אהבה היא בלתי צפויה והיא מתסכלת והיא טרגית והיא יפהפייה. ואף על פי שאין שום דרך להרגיש שאני מומחית בזה, זה שווה כתיבת שירים עליו — יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי.”

“הספרים או המוזיקה שבהם חשבנו שהיופי מצוי יבגדו בנו אם נבטח בהם; הוא לא היה בהם, הוא רק עבר דרכם, ומה שעבר דרכם היה כמיהה. הדברים האלה — היופי, זיכרון עברנו שלנו — הם דימויים טובים של מה שאנו באמת משתוקקים אליו; אבל אם טועים לחשוב שהם הדבר עצמו, הם הופכים לאלילים אילמים, השוברים את לבבות עובדיהם. שכן הם אינם הדבר עצמו; הם רק ניחוחו של פרח שעדיין לא מצאנו, הדהודו של ניגון שעדיין לא שמענו, בשורה מארץ שעדיין לא ביקרנו בה מעולם.”

“כי להשפיע על אדם פירושו לתת לו את נשמתו של עצמו. הוא אינו חושב את מחשבותיו הטבעיות, ואינו בוער בתשוקותיו הטבעיות. מעלותיו אינן ממשיות בעיניו. חטאיו, אם יש דבר כזה חטאים, הם שאולים. הוא נעשה הד של המוזיקה של מישהו אחר, שחקן של תפקיד שלא נכתב בשבילו. מטרת החיים היא התפתחות עצמית. לממש את טבעו של האדם בשלמות — זה מה שכל אחד מאיתנו נועד לו כאן. בני אדם מפחדים מעצמם, בימינו. הם שכחו את החובה העליונה מכול, החובה שאדם חב לעצמו. כמובן, הם נדיבים. הם מאכילים את הרעבים, ומלבישים את הקבצן. אבל נשמותיהם שלהם גוועות ברעב, והן עירומות. האומץ נעלם מגזענו. אולי מעולם לא היה לנו אותו באמת. אימת החברה, שהיא יסוד המוסר, אימת האל, שהיא סוד הדת — אלה שני הדברים השולטים בנו.”

“בכל מקום שאליו אני הולך, יופייך נשפך אל יומי. העצים מעולם לא היו כה ירוקים. שירת הציפורים מעולם לא הייתה כה מתוקה.”

“מתוך עלובי החיים: לפתע, בתוך הרוגע העמוק הזה, עלה צליל חדש; צליל שמימי, אלוהי, בל יתואר, מרטיט, כשם שהאחר היה נורא. היה זה מזמור שעלה מתוך האפלה, פרץ מסנוור של תפילה והרמוניה בדממה האפלה והמבהילה של הלילה; קולות נשים, אך קולות שהיו מורכבים בעת ובעונה אחת מן הצלילים הטהורים של בתולות ומן הצליל התמים של ילדים, — קולות שאינם מן הארץ, ושדומים לאלה שהתינוק הנולד עדיין שומע, ושאותם שומע כבר האדם הגוסס. שיר זה בקע מן המבנה הקודר שהתנשא מעל הגן. ברגע שבו נסוגה המהומה של השדים, אפשר היה לומר שמקהלת מלאכים מתקרבת מבעד לאפלה. קוזט וז'אן ולז'אן נפלו על ברכיהם. הם לא ידעו מה היה זה, הם לא ידעו היכן היו; אך שניהם, האיש והילדה, החוזר בתשובה והתמימה, חשו שעליהם לכרוע ברך. לקולות הללו היה המאפיין המוזר הזה, שהם לא מנעו מן הבניין להיראות נטוש. זה היה מזמור על-טבעי בבית לא מיושב. בעוד קולות אלה שרו, ז'אן ולז'אן לא חשב על דבר. הוא לא ראה עוד את הלילה; הוא ראה שמים כחולים. נדמה היה לו שהוא חש באותן כנפיים שכולנו נושאים בתוכנו, נפרשות. השיר גווע. ייתכן שנמשך זמן רב. ז'אן ולז'אן לא היה יכול לומר. שעות של אקסטזה אינן אלא רגע.”

“אהבה היא המוזיקה של הלב, שאפשר להרגיש אבל אי אפשר לשמוע.”

“המוזיקה העלתה את רוחנו”

“אנשים צריכים לאמן את המוח שלהם על ידי צפייה בסרטים, על ידי האזנה למוזיקה, על ידי משחק במשחקים, על ידי קריאת ציטוטים. אם אנשים יעשו זאת, אני יכול לומר מזה שאחוז גדול מכאן אתם יכולים להפוך לחכמים.”

“עכשיו אולי תשמע שירי חסד מכל ציפור שרה ומכל לב רוקד תן לחסד להיות חלק מהווייתך”