צ'וי בל ק'

“זהו עובדה מצערת ביותר, שישנם כאלה הרואים את המוסר של הכבוד כמשהו שמועיל לאדם האחר שבקצה המקבל, ולא כמשהו שמועיל לזה המסוגל להעניק את הכבוד! כי כך זה פשוט לא עובד; האדם המסוגל להבחין בכבוד ולהעניקו לאחרים, הוא האדם הטוב יותר! יש אנשים המאמינים שסגולת הכבוד והיכולת להבחין מתי להעניק כבוד ובאיזו מידה להעניקו, שייכות למעמד הנמוך! הו, אני מתחננת, אני מתחננת לחלוק על כך! לא. ולא ולא! אם אני מסוגלת להבחין בכמויות הכבוד שיש להעניק כדי שאוכל לתפקד כחברה קורנת בחברה, הרי שסגולה זו מאירה אותי; סגולה זו אינה מאירה את אלה שאני מעניקה להם את הכבוד! הכבוד מוכר על ידי הישות המוארת!”

“אולי אדם פשוט שב ונופל אל תוך עצמו עם התפרקות גופו הפיזי, וממשיך להתעצב בתוך העצמי של עצמו, פשוט שב אל המקום שממנו בא.”

“דיברתי היום עם האחיין שלי, הוא מפחד מהחושך. או פחד. אמרתי לו, "למה אתה מפחד מהחושך? בחשכה אנחנו מוצאים הרבה דברים יפים!" הוא אמר, "כמו מה?" ואני אמרתי, "כמו הירח והכוכבים! לעולם לא היינו רואים אותם בלי החושך! והאם אי פעם היית בבית קולנוע? אתה חושב שזה היה כיף באותה מידה אם בפנים לא היה חשוך? וכל היצורים שמתחת לים — הם תמיד שם, שוחים יפה בחשכת המים!" והוא אמר, "דברים רעים כמו רוחות רפאים הם רק סיפורי אגדות, נכון?" ואז אמרתי לו, "גם אם היו רוחות רפאים מכל עבר, הן לא היו משתנות בחושך; הן היו בדיוק כמו שהן באור. תראה, אנחנו חיים בעולם שיש בו דברים רעים, אבל אין הבדל בין הדברים האלה אם הם בחושך או באור! כל מה שטוב ורע תמיד שם; מה שמשתנה הוא מה ומתי אנחנו יכולים לראות אותם. והחושך מביא לנו הרבה חוויות יפות שלא היינו יכולים לראות באור." ואז נתתי לו חתיכה מאבן המטאוריט של הבן שלי, ואמרתי לו שבכל פעם שהוא מרגיש פחד בחושך, הוא יכול להחזיק בה והיא אמורה להזכיר לו שהרבה דברים יפים, כמו המטאוריט הזה, מגיעים מהחושך, כך שבאמת אין ממה לפחד לעולם.”

“היום אני מישהי אחרת. היום סוף סוף הפכתי למי שאני באמת.”

“אתמול הייתי עצובה, היום אני שמחה! אתמול הייתה לי בעיה, היום עדיין יש לי אותה בעיה! אבל היום שיניתי את האופן שבו אני מסתכלת עליה!”

“ההבדל בין האפלה שלי לאפלה שלך הוא שאני יכולה להביט ברוע שלי בעיניים ולקבל את קיומו, בעוד אתה עסוק בכיסוי המראה שלך בסדין פשתן לבן. ההבדל בין החטאים שלי לחטאים שלך הוא שכאשר אני חוטאת אני יודעת שאני חוטאת, בעוד אתה למעשה נפלת קורבן לאשליות המומצאות של עצמך. אני סירנה, בת ים; אני יודעת שאני יפה בעוד אני מתענגת על גלי האוקיינוס, ואני יודעת שאני יכולה לאכול בשר ועצמות במעמקי הים. אתה מכשפה לבנה, קוסם; לחשיך הם מניפולציות והקלחת שלך מן הגיהינום, ובכל זאת אתה עוטף את עצמך בלבן ולובש פאה כסופה.”

“אני באמת מרחמת על אותם גברים רבים שמוקפים באנשים המחמיאים להם כל הזמן. בסינית יש לנו פתגם זהב: "החבר האמיתי הוא זה שמראה לך כיצד להשתחוות. כי אינך יכול להיכנס למערת האוצרות בלי להשתחוות בפתח. והאויב האמיתי הוא זה שמחמיא לך. כי אינך יכול להיכנס למערת האוצרות בעמידה זקופה בגאווה." בסופו של דבר, אלה שמחמיאים לך הם אלה שמרחיקים אותך מן האוצרות האמיתיים בחייך. בתרבות שבה כולנו חיים היום, מלמדים אותנו להקיף את עצמנו באנשים "שמאמינים בנו". זה נכון במידה מסוימת. אבל במציאות, יש הרבה פעמים שבהן האנשים סביבנו צריכים לסטור לנו בפנים כי אנחנו מתנהגים כמו אידיוטים. נראה שזה נפוץ במיוחד בקרב גברים. במסעם לבנות ממלכה, הם מקיפים את עצמם באיכרים. אבל כך לא בונים ממלכה. כדי לבנות ממלכה, הקף את עצמך באבירים. חברים אמיתיים שיגנו עליך, גם אם פירוש הדבר להגן עליך מפני עצמך הסוטה.”

“אומרים שאנשים מפחדים באופן מולד מאלה שזקוקים להם, אומרים שאנשים מפחדים מ"דביקות", מפחדים מהיקשרות, מפחדים מכך שאחר זקוק להם. אבל אני מבקשת לחלוק על כך. אני מאמינה שכאשר אנשים מביטים במישהו שזקוק להם, הם רואים את עצמם ורואים את הפחדים שלהם, והם מתרחקים כי הם לא מסוגלים להתמודד עם הפחדים האלה; זה הצורך שלהם עצמם שמפחיד אותם! הם מפחדים לרצות ולהזדקק, כי הם מפחדים מאובדן ומאובדן, ולכן כשהם רואים את הדברים האלה באחר, זה הרגע שבו הם בורחים. אף אחד בעצם לא בורח מאנשים אחרים; כולם בעצם בורחים מעצמם!”

“לקנות עוגה... ליילל אל הירח... לדעת אושר אמיתי... אני מאושרת.”

“אל תכניסו את ילדיכם לתוך קופסה ותגידו להם שהכול הוא חטא. תייצרו או מורדים, או אנשים משעממים מאוד.”

“את צריכה רק גבר אחד שיאהב אותך. אבל שהוא יאהב אותך חופשי כמו שריפה בשדה, משוגע כמו הירח, תמיד כמו המחר, פתאומי כמו שאיפה ומתגבר כמו הגאות. רק גבר אחד וכל זה.”

“חיפשתי זמן רב ובקושי את ורדי הנייר! מצאתי את הסרט האדום-האדום ביותר, וכרטיס זהב קטן! כולנו היינו שם יחד, רבים מאיתנו, באותו מקום; אבל אני הייתי היחידה שמצאה את ורדי הנייר, היחידה שבחרה בסרט האדום-האדום ביותר, והיחידה שהשלימה עם כרטיס זהב. וכך למדתי שאם אנשים אינם מאושרים, זה רק מפני שהם אינם יודעים איך לחפש את ורדי הנייר, הם אינם רואים את הסרט האדום-האדום ביותר, והם אינם אוהבים את כרטיסי הזהב הקטנים. כולנו באותה חנות עטיפה בחיים האלה. אבל אנחנו שונים. כי חלק מאיתנו מחפשים את ורדי הנייר, בוחרים את הסרט האדום-האדום ביותר, ומרימים את כרטיסי הזהב הקטנים.”

“זהו המפתח לחיים: לצפות שהכול יינתן לך מלמעלה, ובכל זאת להיות מופתע באמת ותמיד אסיר תודה, כאשר זה קורה. לצפות שכל הדברים הטובים יהיו שלך, מבלי לדעת כיצד לקחת דבר כמובן מאליו. אם יש מפתח בחיים, זהו המפתח.”

“התרופה לפחד, בימים אלה, היא מנה של מציאות! כי בימים אלה המציאות גרועה הרבה יותר מן ההתגלמות של האידיאל. אנשים היום מפחדים מן ההתגלמות של האידיאל, כי הם חושבים שהאידיאל הוא המציאות. ארנב שאינו יודע שהוא חי באדמה עם נחשים, מפחד כל הזמן שמא הנץ הימי ימצא אולי את דרכו אל היבשה, כדי להשמיד את קיומו המדשאי של הארנב. באחו, כשהוא חי בפחד מן הנץ הימי, בלי לדעת שהחור באדמה ליד מחילתו שייך לנחש. אני מראה לארנב היכן הנחשים, ובכך מסלקת את פחדו המסוכן. פחד במיקום שגוי הוא פחד מסוכן. פחד במיקום נכון הוא מיומנות להישרדות.”

“תמיד אהבתי וופלים בלגיים, אבל אני חייבת לומר, לא חשבתי שיום אחד אוכל וופלים בלגיים בבלגיה! פשוט איכשהו פוף מצאתי את עצמי שם, והנה עמדתי שם עם וופל בלגי ענקי בידיים, עומדת על מדרכה בבלגיה!”

“ההכרעה מתי לא להפריז ומתי לא להמעיט היא מיומנות מכרעת שאינה נרכשת בקלות. אבל חשוב עד אין־תיאור לדעת מתי לא להמעיט, למשל, בחיבתו של אדם אחר כלפיך; וגם מתי לא להפריז באותו הדבר. אילו רק יכולנו כולנו להחזיק מכ"ם שיכול להתכוונן לשתי מידות החיים האלה, היינו קוראים לו משהו כמו "הומנומטר" או "לא-מזיז-לי-מטר". כך או כך, בין אם הוא חסר שם ובין אם יש לו שם, למדתי שזהו מן הכישורים החשובים ביותר שבני האדם מסוגלים לרכוש. אין לאפשר לחוסר ביטחון להכתיב כיצד אנו קובעים את מידת הערך שאדם אחר העניק לנו; אין לתת לפחדים להיכנס ולומר לנו כמה ערך יש לנו, או אין לנו, בעיני מישהו אחר.”

“היום, נערות צעירות מודדות את איכות היופי שלהן על סמך ערך הבידור שלו. ככל שיותר אנשים משתעשעים מיופיין, כך הן חושבות שהן חייבות להיות יפות יותר. זה מצער מאוד, והייתי רוצה שנערות צעירות ידעו שיופיין הוא כתר; לא ליצן. וכתרים נענדים בצורה הטובה ביותר באלגנטיות ובשלווה.”

“אנחנו חיים בעולם שבו אנשים עסוקים כל כך בניסיון למצוא מישהו שהוא "טוב מספיק" בשבילם, עד שהם לא עצרו לשאול את עצמם אם הם אכן טובים מספיק עבור אנשים אחרים! זו התוצאה של תחושת זכאות כוזבת שהוטמעה במוחותיהם של אנשים כיום. "כולם" ראויים ל"הטוב ביותר" מן ה"יקום", אולם אף אחד לא מלמד אף אחד לעצור ולנסות להפוך לטובים ביותר עבור עצמם ועבור אנשים אחרים. כשכולם חושבים שהם הטובים ביותר, כולם נופלים מן הטוב ביותר שהם יכולים באמת להיות.”

“אני מוסיפה להתפלא על חוסר הרצון של אנשים להביט במראה ולראות את כל האפלה שבתוכם: כל התרמית, חוסר הכנות, חוסר היושר, העדר, הצורך, התשוקה, השקרים... הם מעדיפים להביט בציור הקיר של עצמם שהם ציירו על הקיר, ולנעוץ מבט בדיוקן הדומם הזה של יופי, ובכל אותו הזמן לומר לעצמם שזהו דמותם שבמראה! זהו שקר, זה אינו אמיתי! רק כאשר תפנה אל המראה החשופה ותתייצב באומץ מול האור שלך ומול האפלה שלך בעת ובעונה אחת, תוכל לראות את דמותך האמיתית! כיצד תוכל לשלוף את הקוצים מעורך אם אתה מפחד מדי לפקוח את עיניך ולהביט בהם? עליך לפקוח תחילה את עיניך, להביט בקוצים במקום שבו הם ננעצים בבשרך, ורק אז תוכל לשלוף אותם!”

“יש לי חזון. בחזון הזה אני רואה גברים שאינם חשדנים כלפי נשים, ואני רואה נשים שאינן חשדניות כלפי גברים. אני רואה עולם שבו אנשים לא אומרים, “אני רוצה לנצח, אני רוצה לשלוט, אני רוצה לגרום לו/לה...” כשהם מדברים על אהוב או אהובה פוטנציאליים. אני רואה גברים שמאמינים בנשים ונשים שמאמינות בגברים, שמאמינים בחלומות ובשאיפות של זה ושל זו. ויש לי חזון נוסף. בחזון הזה אני רואה נשים מביטות בנשים אחרות בעיניים של אהבה וגברים מביטים בגברים אחרים בעיניים של קבלה. בשני החזונות האלה אני רואה את כל האנשים מביטים בכל שאר האנשים, וזוכרים שכולנו ילדים מבפנים. כולנו לא רוצים להיפגע, כולנו לא רוצים להישאר מאחור, וכולנו רוצים לדעת איפה הבית.”